החלטה בתיק בש"פ 6401/13

           ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 9.9.2013, שניתנה על-ידי כב' השופט ר' שפירא במ"ת 31959-05-13, בגדרה הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

כתב האישום

1.        נגד העורר, יליד 1995, קטין ביום ביצוע העבירה, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של מעשה מגונה בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(ב)(2)+(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק)); התפרצות למקום מגורים (לפי סעיף 406(ב) לחוק); תקיפה הגורמת חבלה ממשית (לפי סעיף 380 לחוק); איומים (לפי סעיף 192 לחוק); כליאת שווא (לפי סעיף 377 לחוק) ותקיפה סתם (לפי סעיף 379 לחוק). על פי המתואר בכתב האישום, ביום 11.5.2013, בשעות הלילה, התפרץ העורר לדירה בה התגוררה המתלוננת עם שתי בנותיה הקטינות. העורר החל לאיים על המתלוננת כי יפגע בה אם תקים רעש. בהמשך לכך, הוריד העורר את בגדיו נטל סכין וביצע במתלוננת מעשים מגונים. יצוין, כי במהלך האירועים התעוררה אחת מבנותיה של המתלוננת והעורר סתר לה והורה לה להסתלק מהמקום. בעקבות שיחה טלפונית של אחד השכנים, הגיעה משטרה לבית המתלוננת והעורר ניסה למנוע מהשוטרים להיכנס לתוך הבית. כתוצאה ממעשים אלו, נגרמו למתלוננת שריטה בידה, סימני חבלה בכתפה וחבלה בפיה.

הליכי המעצר

2.        בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בבקשה נטען כי קיימות ראיות לכאורה המבססות היטב את המיוחס לעורר, בין היתר הודעת המתלוננת והודאת העורר במרבית המיוחס לו. כמו כן, נטען כי העבירות המיוחסות לעורר ונסיבות ביצוען מקימות חזקת מסוכנות. לכך הוסיפה המשיבה כי לחובת העורר 3 תיקי אלימות שנסתיימו ללא הרשעה וכי המעשים המיוחסים לו בכתב האישום בוצעו שבועיים בלבד לאחר שהסתיימה תקופת המבחן שהוטלה עליו וכאשר עומדת לחובתו התחייבות בסך 2000 ש"ח. המשיבה הדגישה כי מדובר בקטין המצוי על סף בגירות וכי יש יסוד סביר לחשש כי יסכן את שלום הציבור אם ישוחרר.

3.        בהחלטתו מיום 23.5.2013 הורה בית המשפט המחוזי (כב' השופט ר' שפירא), כי העורר יישאר עצור עד להחלטה אחרת וכן הורה כי שירות המבחן לנוער יודיע לבית המשפט עד ליום 26.3.2013 מהם לוחות הזמנים המשוערים להשלמת תסקיר בעניינו של העורר. נקבע, כי אין מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. לצד זאת, עמד בית המשפט על חובתו לשקול את האפשרות לשחרורו של נאשם לחלופת מעצר, חובה מוגברת כאשר מדובר בקטין.

4.        כפי שעולה מהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 5.6.2013, שירות המבחן הגיש תסקיר במסגרתו ביקש כי תיבחן אפשרות של שילוב העורר במעון "מלכישוע", אך לשם כך נדרש הליך של בדיקת התאמה. בדיון שהתקיים ביום 10.6.2013, הסכימה המבקשת כי שירות המבחן ישלים את הבדיקה. בית המשפט הורה כי קצין המבחן יודיע לבית המשפט את לוחות הזמנים להשלמת בחינת ההיתכנות של שילוב העורר בקהילה טיפולית. עוד נקבע, כי משפחת העורר תוכל להגיש בקשה לבחינת חלופה אחרת ככל שתחפוץ בכך. נוכח האמור, הוחלט כי מאחר ושירות המבחן לא פירט את לוח הזמנים, מעצרו של העורר יוארך עד להחלטה אחרת.

5.        ביום 17.6.2013 הפנה בית המשפט את העורר לראיון בהוסטל "שיטה", והורה לשירות המבחן להמציא לבית המשפט תסקיר עדכני לא יאוחר מיום 25.6.2013.  משלא נקבע דיון ולא הוגש תסקיר עדכני, הגיש העורר בקשה לקביעת דיון בעניין חלופת המעצר. בדיון שהתקיים ביום 8.8.2013 הציע העורר חלופה בבית דודתו בטירת הכרמל. המשיבה טענה מנגד כי יש לקבל משירות המבחן דיווח עדכני ולאחריו ניתן יהיה לדעת האם יש מקום לבחון חלופה כלשהי. לאחר שהמפקחים המוצעים נחקרו, בית המשפט המחוזי הורה (כב' השופט א' אליקים) כי שירות המבחן ימציא לאלתר תסקיר עדכני וקבע את המשך הדיון ליום 12.8.2013.

6.        מהחלטת בית המשפט מיום 12.8.2013, עולה כי בעקבות תקלה, שירות המבחן לא ידע על ההחלטה מיום 17.6.2013. אולם, שירות המבחן הבהיר כי העורר סירב לצאת לראיון קליטה בחלופה המוסדית שהוצעה ולכן נפסק הטיפול בעניינו. בית המשפט קבע כי המפקחים המוצעים לא יוכלו להוות חלופת מעצר ראויה. כמו כן, לאחר שהעורר חזר בו מסירובו להשתלב בחלופה מוסדית, הורה בית המשפט לשירות המבחן לבחון חלופה מוסדית בהקדם האפשרי וכי אם תוצע חלופה אחרת, ניתן יהיה לבדוק אותה ולהציגה בתסקיר משלים.

7.        בדיון שהתקיים ביום 19.8.2013 ביקש בא כוח העורר להציע חלופת מעצר חדשה ולהשמיע את המפקחים. בית המשפט המחוזי (כב' השופט מ' גלעד) קבע כי העורר רשאי להציע חלופת מעצר שאינה מוסדית וזאת באמצעות בדיקת החלופה על ידי שירות המבחן. אשר לחלופה המוסדית, בית המשפט קבע כי הבדיקה לא הסתיימה והורה לשירות המבחן להגיש תסקיר משלים עד ליום 27.8.2013.

8.        בהחלטתו מיום 28.8.2013 ציין בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ד' סלע) כי הצוות בהוסטל "השיטה" סבר כי העורר אינו מתאים בשלב זה להיקלט בו. לפיכך, הודיע שירות המבחן כי אין בפיו לעת הזו המלצה על חלופת מעצר אשר תאיין את מסוכנות המשיב. בית המשפט הורה, בהסכמת המשיבה, כי החלופה חדשה שהוצעה על ידי העורר, תיבחן על ידי שירות המבחן ויוכן תסקיר מעצר משלים בהתאם.

9.        ביום 9.9.2013 הוגש תסקיר מעצר נוסף בעניינו של העורר. כפי שעולה מהחלטת בית המשפט המחוזי (כב' השופט ר' שפירא) מיום 9.9.2013, שירות המבחן מצא כי העורר אינו מתאים לחלופה מוסדית. כמו כן, התקשה שירות המבחן להעריך את יכולת קרובי המשפחה לשאת בנטל השמירה עליו, כשהיה מדובר באותם קרובים שבית המשפט קבע כי אינם מתאימים. סיכומו של דבר, שירות המבחן הותיר את העניין לשיקול דעתו של בית המשפט תוך שהדגיש את המסוכנות ובעיות ההתנהגות של העורר. נוכח האמור, החליט בית המשפט כי חלופת המעצר שהוצעה אינה ערוכה להתמודד עם מורכבות אישיותו של העורר ומשכך הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. מכאן הערר.

הערר

10.        לטענת העורר שגה בית המשפט המחוזי משלא שחררו לחלופת מעצר. בערר נטען כי יש ליתן משקל לשיקולי השיקום ולכך שמשך הזמן הצפוי עד לסיום שמיעת התיק הוא רב. כמו כן, לטענת העורר, בית המשפט שגה משדחה את החלופה חרף תסקיר המבחן שהתרשם לחיוב מהמפקחים ובכך שלא שקל שלעורר אין קרובים רבים בארץ, כי החלופה שהוצעה מרוחקת מעיר מגורי המתלוננת וכי קיימת אפשרות להידוק הערבויות. בדיון בערר הדגיש בא-כוח העורר, כי יש ליתן עדיפות להתרשמות שירות המבחן מהמפקחים המוצעים על-פני מסקנתו של בית המשפט (השופט אליקים) בהחלטתו מיום 12.8.2013, אליה הגיע בטרם הוגש התסקיר ולפיכך בטרם נבחנה יכולתם של המפקחים בידי גוף מקצועי האמון על כך.

11.      המדינה טוענת לדחיית הערר. היא מצביעה על חומרת המעשה, על כך שמדובר בעורר שעל אף קטינותו כבר היה מעורב בפלילים ובעבירות אלימות, על כך ששירות המבחן לא בא בהמלצה חד משמעית וברורה ועל החסרונות שהן בית המשפט והן שירות המבחן מצאו במפקחים. לשיטת המדינה ניתן יהיה לסיים את ההליך בתקופת הארכה המתבקשת, משנשמעה עדות המתלוננת ונותרו מספר עדים שעדותם לא צפויה להתארך.

דיון והכרעה

12.      לאחר ששקלתי בדבר, מסקנתי היא כי דין הערר להידחות. אכן, מדובר בקטין (אם כי העבירה בוצעה על סף הבגירות אליה הגיע העורר בינתיים) כך שחובת בית המשפט להורות על מעצר רק "כאמצעי אחרון" (סעיף 10א לחוק הנוער (שפיטה ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971; להלן: חוק הנוער), אך שוכנעתי כי בית המשפט המחוזי בחן כראוי את החלופה המוצעת ובדין לא ראה לנכון לקבלה.

           החלופה שהוצעה על-ידי העורר כללה "מעצר בית" בבית דודתו בטירת הכרמל. שירות המבחן התרשם כי המפקחים המוצעים, הדודה ובעלה, הם "דמויות חיוביות ואחראיות", אשר מסרו שיוכלו להיערך מבחינת עיסוקיהם לכך שבכל עת ישהה אחד מהם עם העורר. כאמור, על אף ההתרשמות החיובית מהערבים המוצעים, הותיר שירות המבחן את ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט. זאת נוכח ההתלבטות בנוגע להמלצה, שכן הערבים נמצאים במסגרת תעסוקתית במרבית שעות היום, בביתם שלושה ילדים קטנים וכל זאת כשהחשש מפני מסוכנות העורר הוא ממשי. חשש זה נובע מחומרת המעשה בגינו הועמד לדין, מעברו הכולל הסתבכויות קודמות בביצוע עבירות אלימות, מהתרשמות גורמים מטפלים לפיה העורר מתקשה לשים לעצמו גבולות, אינו מבין את מצבו ואינו רואה קשיים בחייו מעבר לעובדת מעצרו. עוד הוזכר על-ידי שירות המבחן חשד לשימוש באלכוהול (ראו תסקירים מיום 3.6.2013 ו-26.8.2013). לכך יש להוסיף כי הערבים המוצעים נחקרו בפני השופט אליקים, אשר בהחלטתו מיום 12.8.2013 ציין כי הם לא הותירו על בית המשפט רושם שיוכלו לשמש כמפקחים על העורר "בין בשל המידע והסתירות שמסרו, בין בשל העובדה כי שניהם אנשים מכובדים ולחוצים בעבודותיהם ועליהם לטפל בין השאר בשלושה ילדים קטנים". להתרשמות בלתי אמצעית זו של בית המשפט משקל משמעותי. בניגוד לטענת העורר, איני סבור ששירות המבחן הגיע למסקנה שונה. כאמור, שירות המבחן לא בא בהמלצה חד משמעית והתלבטויותיו נגעו לאותם עניינים שבגינם שלל השופט אליקים את החלופה הנדונה. כל זאת לרקע נתוניו של העורר והעובדה המצערת שהגישה המקלה שננקטה כלפיו על-ידי מערכת המשפט בפעמים הקודמות בהן הסתבך בפלילים לא נשאה פרי, מה שמקשה ליתן בו אמון ומגביר את החשש מפני מסוכנותו, חשש העולה במובהק גם מביצוע המעשה המיוחס לו עתה.

13.      לפיכך, שוכנעתי כי מעצרו של העורר הוא אכן "האמצעי האחרון", בהיעדר חלופה מוסדית, ואין בידי להיעתר לערר. בית המשפט ציין כי ככל שתימצא חלופה מוסדית יהיה מקום לבחנה ואין לי אלא לחזור על דבריו. בנוסף, לכאורה נראה כי אין סיבה ששמיעת ההוכחות לא תסתיים בהקדם וחזקה על בית המשפט המחוזי הדן בתיק העיקרי כי מצוות המחוקק לפיה יש לסיים משפטו של קטין העצור עד לתום ההליכים בתוך שישה חודשים כקבוע בסעיף 10יב לחוק הנוער בצירוף סעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996).